מאמר

גילוי העצמיות

תורת הסוד

‍‍ח טבת תשעד - 11/12/2013

הלגיטימיות של תורת הסוד בתוך התורה והעולם היהודי איננה עומדת כיום יותר למבחן. אנו היום כבר רחוקים מן הלחץ להוכיח את קדמוניות הטקסטים הבסיסיים של הקבלה, ושאלת קדמוניות הזוהר אינה מהווה מחסום אמוני עבור אף מקובל היום. המרחק ההיסטורי מימי הוויכוחים ההם מאפשר לנו להתבונן בעובדה שלא תיתכן שיטה אלוהית שאינה כוללת בתוכה גם משנה אזוטרית. כבר הורגלנו על ידי המחקר האנתרופולוגי להשתחרר מתבניות המצמצמות את היהדות לפילוסופיה בלבד, והכול מבינים היום כי מתחת לכל משנה של תורת נגלה ישנה תצורה נסתרת, השייכת לחוגים מצומצמים; צורה שלא ניתן להלבישה רק בלבושים רציונליים-פילוסופיים שאכן היהדות לבשה והתלבשה בהם במהלך הדורות.

קריאה בלתי משוחדת בתנ”ך מורה כי ישנם בו מפתחות – שאינם מובעים במפורש אך מצויים בדברי הנביאים – לתורת הנסתר. כך למשל, החזרות החוזרות ונשנות של מספרים מסוימים כשלוש, שבע ועשר, תבנית המשכן, וכמובן מראות המרכבה ומעשה בראשית – שקשה להניח את הדעת ביחס להופעתם בטקסט המקראי ללא רקע אזוטרי.

גם טענותיו של פרופ’ גרשם שלום המנוח על המרחק בין תורת הסוד שהייתה ידועה לחז”ל וליורדי המרכבה לבין תורת הקבלה שהתחילה לדעתו במאה ה-12 בפרובנס ואצל חסידי אשכנז איננה עומדת במבחן הביקורת ומסמאת את העין מלראות את הקבלה כפי שהיא באמת, המשך ישיר של תורת הנביאים. ברור היום כי מושגים רוחניים אינם בהכרח מתועדים באותו האופן ובאותה סדרנות שבהם הספרות ההלכתית מועברת ומנוסחת.

פנייה אל האדם

הקבלה איננה מיסטיקה. המיסטיקה, המצויה בזרמים רוחניים שונים בעולם, מניחה שקיימים סולמות רוחניים ומנטאליים המעלים את האדם ממקומו השפל ומרימים אותו אל שערי האלוהות. אך בכך מצויה גאווה מגוחכת המזכירה את קציצת הכנפיים העצמית של איקרוס במיתולוגיה היוונית. לעומת הדרכים הללו, המבקשות ללא הרף לפנות אל הא-להים, הרי שתורת הסוד מכונה ‘קבלה’, ולא בכדי. הקבלה מבטאת בשמה את פניית הא-להות אל האדם וקבלתו את פניה, באופן המכליל את סופיותו בתוך האין-סופיות והבלתי-גבוליות האלוהית.

מאחר שהבסיס התיאולוגי של היהדות הוא אמונת הייחוד והמונותיאיזם המוחלט, מובן מאליו שהרובד הפנימי של אמונה זו ידגיש את האחדות וההרמוניה, ואילו הרובד הגלוי והחיצוני, זה הנלחם ונאבק ללא לאות את מלחמת הטוב ברע, ידגיש את הפירוד. בשל כך, הזוהר מכנה את תורת הסוד בשם ‘עץ החיים’, שבו הכול טוב, ואילו את תורת הנגלה הוא מכנה ‘עץ הדעת’ – המבחין בין טוב לרע.

על פי יסוד זה הסבירו ר’ חיים ויטל, ואחריו הראי”ה קוק, את הנטייה של בעלי הסוד אל הקולא ההלכתית, לעומת בעלי הנגלה המתכחשים למימד הפנימי של היהדות שנטייתם הטבעית היא אל ההחמרה ההלכתית.

אוניברסלית

מקובל בעולם השטחי לראות בתורת הקבלה יסוד לפרטיקולריזם לאומני בעוד שבעלי הנגלה, כגון הרמב”ם, נתפסים כיותר קוסמופוליטיים. אולם ההפך הוא הנכון. רוחב האופקים של הרמב”ם לא מנע ממנו אמירות קשות כלפי הגויים, אך לעומת זאת – המימד האוניברסלי של הרוחניות העולמית, הבא לידי ביטוי במקומות רבים בספר הזוהר, דווקא מבליט את הקשרים בין העולמות הרוחניים למיניהם.

בכך מבליט ספר הזוהר את הייעוד של עם ישראל, זה שכבר נקבע בדברי ה’ לאברהם: “וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה”. מימוש ייעוד זה מותנה בקיומו של לאום המביא ברכה לאנושות כולה (=אוניברסליות), ולא בקיומה של אחווה או של דת כלל-אנושית המתעלמת מהיסוד הלאומי (=קוסמופוליטיות).

זאת ועוד, מאחר שההבחנה בין ישראל לעמים נמצאת ברובד הנשמות ולא בתכונות הביולוגיות, משוחררת הקבלה מגזענות. כך, לפי ספר הזוהר יכול גוי לזכות אף במדרגה הגבוהה והנעלה של הנשמה (המקורות מעץ חיים המובאים בריש התניא, שמהם רגילים להסיק שלדעת האדמו”ר הזקן אין לגוי נשמה, מורים בדיוק להיפך, ואכמ”ל). תורת הזוהר והמקובלים היא ששומרת על גרעין הלאומיות בזמן הגלות – אך כלאומיות בעלת ייעוד אוניברסלי. בדומה לכך, מדבר הראי”ה על צער השכינה בתור הצער שיש בגלות על כך שמושגי האמונה מטושטשים בעולם כולו:

מירידת העולם והשפלת הנשמה הישראלית נפרד היחוד העליון ממקור אחדותו ועלה למעלה להרקיע שחקים. בעולם החיים לא יופיע כי אם נגהי הזהרורית של היחוד התחתון, הנשאב מהבורות השאובים ויד זרים בו נוגעת. כנסת-ישראל תחיל תזעק בחבליה: אוי נא לי, כי עיפה נפשי. רזי תורה לחיצונים נמסרו. התורה נשרפת, גויליה נשרפים ואותיות פורחות, ולבני ציון היקרים אפר תחת פאר הושם (אורות המלחמה, י).

בהקשר זה מובן שערכה של ארץ-ישראל, מעבר להתרפקויות פלוקלוריסטיות, נשמר דווקא בידי המקובלים. רשב”י, המסרב לקבל את השלטון הרומי; הרמב”ן הקובע כמצווה מן התורה להקים מדינה יהודית בארץ-ישראל; קינות הזוהר על גלות השכינה, והרב קוק, בתור החוליה האחרונה בזמן של מסורת זו – כל אלו הם ששמרו על סודה של ארץ ישראל באומה לאורך הדורות הרבים.

חמש התקופות

הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו) היה רגיל להבחין בתורת הקבלה לדורותיה בחמש תקופות ערכיות מהותיות.

התקופה הראשונה היא התקופה שבה הקבלה היא הנבואה עצמה, כשראש בית מדרשה הוא משה רבנו אדון הנביאים, והיא מנסחת את דבריה בתור התמודדות עם עולם המיתולוגיה הקדום.

התקופה השנייה מתרחשת בימי בית שני, ובה מתפתח סגנון מעין-מיסטי של צופי המרכבה וההיכלות, העומד כנגד תורות המסתורין של אומות העולם כגון זו הניאו-אפלטונית, כשראש בית המדרש בתקופה זו הוא רבי שמעון בר יוחאי.

התקופה השלישית היא ימי הביניים, בזמן השתלטות הפילוסופיה היוונית על עולם המחשבה. אז התנסחה הקבלה בתור משנה מעין פילוסופית – למרות מקורה ההתגלותי, והיא מגיעה לשיא ביטויה בתורת האר”י הקדוש בצפת.

התקופה הרביעית מגיעה כאשר האנושות נזכרת בכך שקיים עולם פנימי של הנפש, הבא לידי ביטוי בספרות הרומנטית ובתורות הפסיכולוגיות והאקזיסטנציאליסטיות למיניהן, כשלעומתן ניצב הלבוש הקבלי בדמות תורת החסידות החדשה, המבארת את תורת הקבלה מצד השלכותיה על תורת הנפש. ראש בית המדרש הזה הוא רבי ישראל בעל שם טוב.

בדורות האחרונים, כאשר התודעה הקולקטיבית עלתה והתעצמה, הן בלבושה הלאומי מימין והן בלבושה הסוציאליסטי משמאל, הופיעה תורת הראי”ה קוק, בתור התרגום של סתרי התורה בשפה של קדושת הכלל.

הרב קוק עודד את הראויים לכך לעסוק בקבלה ממקורותיה, כאשר כתביו משמשים את הדור בכללו להכיר את הביטוי המעודכן של תורת הסוד בדורנו. לכן אי-אפשר להיות מקובל מושלם היום ללא עיסוק בכתבי הראי”ה, ואי אפשר להיות מקובל ולא ציוני. אמנם יש אנשים בעלי אוריינטציה חרדית שעוסקים בקבלה, אך הדבר נובע מכך שהם גיבשו את השקפת עולמם בטרם ניגשו אליה. מי שבא ללמוד באופן אובייקטיבי לא ייתכן שיהיה נאמן לקבלה וגם ימאס בגאולה המתרחשת לעינינו.

הקבלה הפופולרית והמחקר

לימוד תורת הסוד מהווה הכרח עבור כל מי שמעוניין לעמוד על מהותה הכוללת של היהדות ולא לטעות בתפיסות חלקיות. מתוך שמורגש הצורך בהתחדשות ההכרה היהודית בזמן התחייה הלאומית, מובן מדוע קיימות בימינו תופעות של התעניינות מחודשת של הציבור הרחב בתורה זו – הן על ידי חוגי מחקר ואקדמיה והן על ידי ספרות פופולרית בחוגים תורניים רחבים.

כמובן, אורבות סכנות רבות למתעניינים. הראשונה שבהן היא השטחיות, והשנייה היא גימוד הסוד למשנה פילוסופית או מיסטית בלבד. מול הסכנה השנייה כדאי להדגיש שני קווים בפרשנות הדורות האחרונים לתורת הקבלה הנוטים להסברה מוסרית ולא מיסטית או פילוסופית בלבד של המושגים: הרמח”ל ובעל ‘הסולם’ המבליטים את המוסריות כזכייה בקיום על-ידי המעשים, ואילו הראי”ה והרב יהודה אשכנזי (מניטו) העוסקים במפגש בין האדם לבין הפנים האלוהיים, בבחינת פנים אל פנים, המדגיש יותר את המימד הזהותי, העצמי-סגולי, של מפגש זה.

ושוב יש לחזור ולהדגיש את אזהרת הרמב”ן כי אין ללמוד דברים אלו אלא מפי מקובל חכם וצדיק, הבקי בנגלה ובנסתר ומקפיד על קלה כחמורה.

האם יש לעסוק במחקר האקדמי של הקבלה? התשובה היא שאם יש לאדם רב המדריך אותו, היכול לענות על שאלותיו, הרי שהוא יכול לקרוא ולהפיק בכך תועלת, אולם מי שאין לו רב – גם נגלה אינו יכול ללמוד. ספרי המחקר מוסיפים ידע, וכל זמן שיש להם ענווה מחקרית יש מה ללמוד מהם, אולם כשהם מבקשים להסביר מהי התפיסה המהותית של תורת הסוד הם מתפרצים לשטח לא להם. ייאמר לשבחם שרבים מהם הם בעלי ענווה, אך לא כולם. אוסיף גם שלימוד הקבלה דורש זמן ועמל רב ואי-אפשר להיות ערב לכך שהלומדים לא ייפלו לתוך שטחיות, שכן ההתאמה האישית היא עניין של שורש נשמה. כך, אל המקומות הקדושים של ישיבות המקובלים ראוי לגשת אחרי התייעצות מרובה.

גילוי הסוד הוא בעצמו גילוי העצמיות של האדם ושחרורה מהשטחיות העולמית. מתוך כך מובן מדוע ספר הזוהר משתלב בשחרור עם ישראל מן הגלות. וכפי שאמר אבטליון במשנה המוכרת ממסכת אבות – לפי פירושו של מניטו – ‘חכמים היזהרו בדבריכם': שימו את הזוהר בדבריכם, “שמא תחובו חובת גלות”: כדי שלא תתחייבו בחובת הגלות.