מאמר

חווית התפילה הראויה

תפילה

‍‍ח טבת תשעד - 11/12/2013

א. סוגים שונים של חוויה דתית

מהי, בסופו של דבר, החוויה שמלווה את האדם לקראת התפילה? מה האדם חווה כאשר הוא באמת עומד לפני ה’?

בפֶנוֹמֶנוֹלוֹגְיָה (=חקר התופעות) של החוויה הדתית קיימות מספר גישות בנוגע לשאלת מקורה הראשוני של חוויה זו, שהיא גם לדעתם התחושה הראשית שמלווה כל פעילות דתית:

הגישה הראשונה טוענת שהחוויה הדתית היא תוצאה של מרירות הנפש. אדם חש מועקה, דיכאון ועצב, ובמקום לפנות לפסיכולוג הוא פורק את הרגשות הללו בעזרת החוויה הדתית הנולדת מהם.

גישה אחרת טוענת שהחוויה הדתית נובעת מרגשות אשם. במהלך חייו חוטא האדם בחטאים שונים, בריאותיים, מוסריים ותורניים, וחטאים אלו יוצרים בקרבו תחושת אשמה.

הגישה השלישית טוענת שהחוויה הדתית היא תולדה של חרדה. האדם מרגיש קטן ואפסי למול האינסוף, והוא חושש לגורלו ומנסה לבסס לעצמו מקום בר קיימא. מתוך חשש זה, טוענת גישה זו, נולד בו רצון להיות קשור אל ישות אינסופית באמצעות פולחנים שונים.

גישה נוספת טוענת שהחוויה הדתית היא בכלל תולדה של חוויה אסתטית. היופי – המופיע בין בטבע ובין באומנות – מוליד באדם התפעלות, וגורם לו לרצות לחרוג אל מקורו הנעלם.

אולם גישות אלו יוצאות מתוך נקודת הנחה שלא קיימת התגלות, ולכן רואות בחוויה הדתית סוג של התמודדות אנושית עם תופעות שבהויה ותו לא.

ב. תפילה מתוך כובד ראש

נתבונן בדברי חז”ל. המשנה שעוסקת בכוונת התפילה הראויה פותחת במילים: “אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ כֹּבֶד רֹאשׁ“. “כובד ראש” הוא אם כן כינוי לחוויה שנוצרת כאשר האדם נפגש עם האלוה, ולכן קיימת הדרכה להגיע לחוויה זו קודם התפילה (חוויה זו איננה עדיין עצם המפגש עם האלוה, אלא מסוגלת לפתוח את שערי ההופעה ממרום). אולם מהי בדיוק אותה חוויה? התלמוד, אגב דיון במקורה של הלכה זו, מביא שלל פרשנויות (הפירוש לדברי התלמוד מובא מפי הרב יהודא ליאון אשכנזי):

לדעת רבי אלעזר, מקורה של הלכה זו הוא בתפילת חנה, שהתפללה מתוך מרירות נפש. כובד הראש המדובר, אם כן, הוא מרירות הנפש, תחושת החיסרון. אולם התלמוד דוחה הבנה זו משום שבנפשה של חנה הייתה מרירות יתירה, ולא ניתן ללמוד ממנה הדרכה לרבים.

האמת ניתנת להיאמר שתחושת החיסרון היא אמנם הדרך היותר אותנטית להתפלל ולעמוד מול ה’, אך קיימת בה בעיה: האדם אינו יכול לדעת האם מרירותו היא מוצדקת – שכן מניין לו שהוא ראוי לדבר שבו הוא חפץ? אולם אצל חנה המרירות הגיעה ממקום אמיתי, משום שהיא ידעה בנבואה שאמור לצאת ממנה בן שיקים את מלכות ישראל. לכן דווקא אצלה הייתה מרירות זו מוצדקת (ומשום כך גם יתירה) עד כדי שתשמש צינור למפגש עם ה’.

רבי יוסי ברבי חנינא סובר שתפילתו של דוד – שהייתה מלאה יראה – היא המקור להלכה זו, וכובד הראש הוא, אם כן, יראה. באיזו יראה מדובר? מהפסוק עולה שמדובר ביראה שמופיעה בזמן של חסד: “ואני ברוב חסדך… ביראתך”. בזמנים של חסד מופיעה יראה מפני תוצאותיו של החטא – שכן האדם ירא שמא מעשיו יקלקלו את ההטבה שהוא מקבל. אולם גם דעה זו נדחית בתלמוד. האדם אמנם חוטא לפעמים (קהלת ז, כ): “כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא”, אבל לא ניתן לבסס את החיים ואת עבודת ה’ על חוויית החטא. הצבת החיים הדתיים על יסוד האשמה, כנהוג בנצרות, אינה יכולה להוות יסוד של קבע, כי האדם מלכתחילה אמור שלא לחטוא ובכל זאת להתפלל. יראתו של דוד שייכת לעניינו הוא, ולא ניתן ללמוד ממנה דרך לרבים.

רבי יהושע בן לוי דורש את הפסוק “השתחוו לה’ בהדרת קודש” כמצווה על החרדה – “בחרדת קודש”. מהקשר שבו מובא הפסוק – פרק כט בספר תהילים – ניתן ללמוד שהחרדה היא מול כוחו האינסופי של הבורא – מעין חווייתו של סירן קירקגור (פילוסוף דני, אבי האקזיסטנציאליזם, 1813-1855). אולם התלמוד דוחה דרשה זו, משום שניתן לקרוא את הפסוק גם ככתבו; כדרישה להשתחוות לה’ מתוךהדר. בהתחלה היה קיים אמנם חשש לקרוא כך את הפסוק, משום שהחוויה האסתטית של ההדר עלולה לגרום לאדם שיעבוד פגאני לטבע; אך בהמשך התלמוד מציג את דרכו של רב יהודה שמצא את המקום הראוי להדר ביופי האנושי, שרומז ככל הנראה אל היופי הפנימי, הנשמתי.

מהעובדה שהתלמוד ממשיך לבקש מקור לדין המשנה עולה שגם קריאה זו של הפסוק לא יכולה לשמש מקור ל”כובד ראש”, משום שהכנה זו מתאימה רק למימד יחידי של הנפש – החרדה או היופי – ללא איחוד הערכים הראוי לאמונת הייחוד.

ג. שילוב בין שמחה ויראה

רב נחמן בר יצחק, שדבריו מתקבלים כמסקנה, מבאר שהמקור להלכה זו הוא בדרישה “וגילו ברעדה”. כובד הראש עליו מדובר, אם כן, הוא שילוב של שמחה ויראה. בדרך כלל רגשות אלו סותרים זה את זה – כאשר האדם מלא בשמחה הוא איננו יכול להיות שרוי ביראה, וכאשר הוא ירא קשה לו להיות שמח. אולם מפגש אמיתי עם האלוה מחייב את שני הרגשות הללו כשהם מעורבים: מחד גיסא המפגש עם האלוה ממלא את האדם שמחה, שכן האלוה הוא מקור החיים ומקור העצמיות שלו; מאידך גיסא מפגש זה ממלא את האדם יראה, שכן הוא מעמיד את האדם מול משפטה של השאלה האם הוא ראוי לחיים אלו, והאם הוא נאמן לעצמיותו.

לכן, כאשר אנחנו מרגישים שמחה ויראה – קירבה וריחוק – בבת אחת, אות הוא שאנחנו עומדים לפני ה’. “וגילו ברעדה” – היא החוויה הדתית המתאימה כהנחיה לכלל.

בהמשך דברי התלמוד מובאת ברייתא שמתארת הכנה נוספת לתפילה: “אין עומדים להתפלל… אלא מתוך הלכה פסוקה…”. התלמוד מתאר שכל החכמים נהגו כפי הוראת המשנה, “מתוך כובד ראש”, ואילו רב אשי נהג כפי הוראת הברייתא “מתוך הלכה פסוקה”. מדוע דווקא רב אשי נהג באופן זה? משום שרב אשי הוא מחבר התלמוד, וכל היום היה עסוק ראשו ורובו במחלוקות חכמים. כדי להגיע ליכולת להתפלל לפני מי שמאחד את כל הערכים ועומד מעל המחלוקות היה עליו להגיע להלכה פסוקה, שמהווה ביטוי מאוחד של רצון ה’.