Posted on

‘כאן ועכשיו’ – פרק 5

פודקאסט הרב שרקי

פרק 5 -הפסקת אש ותפקיד ישראל

 (מתוך הסדרה ‘היחס לאיסלם’)

הפרק החמישי הוא מעט שונה מהפרקים הקודמים. הפעם אנו דנים על המצב מדיני בטחוני ומנסים להבין איפה טעינו, כעם, שהגענו למצב המאוד לא לברור הזה בסוף מערכה כל כך ארוכה… אם אפשר לקרוא לזה סוף מערכה (רמז: אי אפשר).

Posted on

‘כאן ועכשיו’ – פרק 4

פודקאסט הרב שרקי

פרק 4 -אדום, ישמעאל וישראל

 (מתוך הסדרה ‘היחס לאיסלם’)

הפרק הרביעי בסדרה עוסק בקדושת הפרט וקדושת הכלל הטמונים באברהם ויוצאים דרך ישמעאל ויצחק. האם ארץ ישראל מחזקת את קדושת הפרט או קדושת הכלל ומה בעצם מנסה ישמעאל לעשות בנסיון אחיזתו בה? עוד נעסוק במשולש העתיק של שלושת הכוחות, איך אדום משפיע על ישמעאל, ומה ביחד הם מבקשים מאיתנו.

Posted on

‘כאן ועכשיו’ – פרק 3

פודקאסט הרב שרקי

פרק 3 – בן השפחה ובן הגבירה

 (מתוך הסדרה ‘היחס לאיסלם’)

הפרק השלישי בסדרה עוסק ביחסים השורשיים בין האיסלם ליהדות תוך התחקות אחר האבות. מה היחסים המורכבים בין הגר לבין שרה? מה הכוח הראשוני באברהם שהאיסלם אימץ אליו? ואיך עד היום רואים ברחבי העולם את הניסיון של בני ישמעאל לברר את מקומם בעולם.

לשמיעת הפרק – כנסו

Posted on

‘כאן ועכשיו’ – פרק 2

פודקאסט הרב שרקי

פרק 2 – קבלת האיסלם על ידי היהדות

 (מתוך הסדרה ‘היחס לאיסלם’)

הפרק השני עוסק בשאלה האם מוחמד אכן נביא ואם כן, מה למעשה הבעיה שלנו, עם האיסלם.

לשמיעת הפרק – כנסו

לפרק השלישי

Posted on

‘כאן ועכשיו’ – פרק 1

פודקאסט הרב שרקי

פרק 1 – אמונת הייחוד ביהדות ובאיסלם

(מתוך הסדרה ‘היחס לאיסלם’)

בעיצומם של ימים קשים אלו, שחיילנו ואזרחינו עומדים נחושים במערכה בעזה וסביב לה, חשוב להעצים את החיבור הרוחני ואת הלימוד. אבל היות ולפעמים קשה להשליך מהלימוד הכללי לענייני היום, בקשנו מהרב לחלוק איתנו את תפיסתו הרוחנית לגבי המלחמה בעזה. התוצאה היא מבט מעמיק יותר על הקשר בינינו לבין האיסלם. הפודקאסט מוקלט מידי שבוע – אז אם יש לכם שאלות או הערות, אנא שתפו אותנו על מנת שנוכל כולנו להעמיק את ההבנה שלנו של מה שקורה סביבנו, כאן ועכשיו.

לשמיעת הפרק – כנסו

לפרק השני – לחץ כאן!

 

Posted on

פרשת משפטים

כִּי-יֵלֵךְ מַלְאָכִי, לְפָנֶיךָ, וֶהֱבִיאֲךָ אֶל-הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי, וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי; וְהִכְחַדְתִּיו.  לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם, וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם: כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם, וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם. וַעֲבַדְתֶּם, אֵת ה’ אֱלֹהֵיכֶם, וּבֵרַךְ אֶת-לַחְמְךָ, וְאֶת-מֵימֶיךָ; וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה, מִקִּרְבֶּךָ. (כג, כג-כה).

בפסוקים אלו יש הבטחה שאם נעשה את מה שה’ אומר, אז יהיה לנו טוב. ניתן להבין זאת כשכר מאת ה’ על קיום מצוותיו.  למשל, אם נניח תפילין ננצח במלחמה. אך מה הקשר בין התפילין לבין הניצחון? דבר דומה יש בפרשת והיה אם שמוע. אם תשמעו בקול ה’ יהיה גשם. מה הקשר בין קיום דברי ה’ והבעיה המטרולוגית?

Posted on

בלק – בלעם דה ניטשה

מבין הפרשנויות הרבות שניתנו לדברי חז”ל שבאומות העולם קם כמשה, והוא בלעם בן בעור, נראית במיוחד הסברתו העמוקה של המהר”ל כזו שנוגעת בשורש העניין: מה שמשה הוא לישראל, כלומר תמצית הנפש של כלל ישראל, בלעם הוא לאומות העולם, כלומר תמצית האנושות במה שהיא מנוגדת לישראל.

עמידתו מבחוץ דווקא, היא המעלה אותו מעל חשבונות קיטרוגיים של מה שנעשה בשיטים בזמן נבואתו, כך שעינו רואה את מעלתה העצמית של האומה. הוא רואה את גדולתה עד כדי להשתוקק לגורל אישי הדומה לשל עם ישראל: “תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו”.

אלא שהכרה זו עצמה מביאה אותו לידי אנטישמיות שאין כמוה, מתוך קנאה כבושה המרקבת את עצמותיו. עצת בלעם להחטיא את ישראל אינה מסתכמת ברשעות קטנונית של יצרים נמוכים. זוהי הדרך לבטא את הניגוד המוחלט בין האנושיות הטבעית, החפצה להישאר כזאת, לבין התביעה ליחס אל האלוהות הנבדלת, הטרנסצנדנטית, שעם ישראל מייצג.

המתח העוין הזה מופיע בעידנים מאוד מוגדרים בהיסטוריה: כל פעם שהאומה עומדת לתפוס מקום פוליטי של ממש על במת ההיסטוריה. הביטוי הראשון לשאיפה הרסנית זו היה בשעה שבצבצה הזהות הלאומית בשעה שברח יעקב מלבן, וביקש אז לבן (סבו או גלגולו הקודם של בלעם) לעקור את הכל. כך גם בשעה שעומדים ישראל על פתחה של ארץ כנען, כשבא בלעם לעקור את האומה משורשה, ואף כך בדור של ערב התחיה הלאומית בעת החדשה. דווקא אז קם גלגולו המודרני של בלעם בדמות הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה. מצד אחד יכול היה לכתוב: “יבוא היום הגדול… וא-לוהי ישראל עתיק היומין ישמח אז ביצירת עולמו ובעמו, וכולנו כולנו נגילה ונשמחה אתו” (מתוך ‘דמדומי שחר’ כפי שתרגם הרצי”ה קוק, לנתיבות ישראל, מהד’ בית אל ח”ב עמ’ רצ-רצא), ויחד עם זאת ביטא את עוינותו כלפי החשש, לדבריו, שאירופה תיפול בידי היהודים, הכרה הבאה לו דווקא מתוך הבנתו את גדולת העם הזה.

הלקח הראשי מנבואת בלעם הוא: “הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב”. כאן המקום לתקן טעות מצויה. “לא יתחשב” במקרא הוא: לא כלול בחשבון, ולא אדישות חלילה. העם שנבחר כדי לקיים “ונברכו בך כל משפחות האדמה”, בודאי שמתעניין ודואג לגורלם של כל הנבראים בצלם. אלא שעל מנת לרומם את בני האדם, יש הכרח שלא להיות מנוי בכללם, ומתוך כך להשפיע שפע טובה וברכה לכל באי עולם.

Posted on

חווית התפילה הראויה

א. סוגים שונים של חוויה דתית

מהי, בסופו של דבר, החוויה שמלווה את האדם לקראת התפילה? מה האדם חווה כאשר הוא באמת עומד לפני ה’?

בפֶנוֹמֶנוֹלוֹגְיָה (=חקר התופעות) של החוויה הדתית קיימות מספר גישות בנוגע לשאלת מקורה הראשוני של חוויה זו, שהיא גם לדעתם התחושה הראשית שמלווה כל פעילות דתית:

הגישה הראשונה טוענת שהחוויה הדתית היא תוצאה של מרירות הנפש. אדם חש מועקה, דיכאון ועצב, ובמקום לפנות לפסיכולוג הוא פורק את הרגשות הללו בעזרת החוויה הדתית הנולדת מהם.

גישה אחרת טוענת שהחוויה הדתית נובעת מרגשות אשם. במהלך חייו חוטא האדם בחטאים שונים, בריאותיים, מוסריים ותורניים, וחטאים אלו יוצרים בקרבו תחושת אשמה.

הגישה השלישית טוענת שהחוויה הדתית היא תולדה של חרדה. האדם מרגיש קטן ואפסי למול האינסוף, והוא חושש לגורלו ומנסה לבסס לעצמו מקום בר קיימא. מתוך חשש זה, טוענת גישה זו, נולד בו רצון להיות קשור אל ישות אינסופית באמצעות פולחנים שונים.

גישה נוספת טוענת שהחוויה הדתית היא בכלל תולדה של חוויה אסתטית. היופי – המופיע בין בטבע ובין באומנות – מוליד באדם התפעלות, וגורם לו לרצות לחרוג אל מקורו הנעלם.

אולם גישות אלו יוצאות מתוך נקודת הנחה שלא קיימת התגלות, ולכן רואות בחוויה הדתית סוג של התמודדות אנושית עם תופעות שבהויה ותו לא.

ב. תפילה מתוך כובד ראש

נתבונן בדברי חז”ל. המשנה שעוסקת בכוונת התפילה הראויה פותחת במילים: “אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ כֹּבֶד רֹאשׁ“. “כובד ראש” הוא אם כן כינוי לחוויה שנוצרת כאשר האדם נפגש עם האלוה, ולכן קיימת הדרכה להגיע לחוויה זו קודם התפילה (חוויה זו איננה עדיין עצם המפגש עם האלוה, אלא מסוגלת לפתוח את שערי ההופעה ממרום). אולם מהי בדיוק אותה חוויה? התלמוד, אגב דיון במקורה של הלכה זו, מביא שלל פרשנויות (הפירוש לדברי התלמוד מובא מפי הרב יהודא ליאון אשכנזי):

לדעת רבי אלעזר, מקורה של הלכה זו הוא בתפילת חנה, שהתפללה מתוך מרירות נפש. כובד הראש המדובר, אם כן, הוא מרירות הנפש, תחושת החיסרון. אולם התלמוד דוחה הבנה זו משום שבנפשה של חנה הייתה מרירות יתירה, ולא ניתן ללמוד ממנה הדרכה לרבים.

האמת ניתנת להיאמר שתחושת החיסרון היא אמנם הדרך היותר אותנטית להתפלל ולעמוד מול ה’, אך קיימת בה בעיה: האדם אינו יכול לדעת האם מרירותו היא מוצדקת – שכן מניין לו שהוא ראוי לדבר שבו הוא חפץ? אולם אצל חנה המרירות הגיעה ממקום אמיתי, משום שהיא ידעה בנבואה שאמור לצאת ממנה בן שיקים את מלכות ישראל. לכן דווקא אצלה הייתה מרירות זו מוצדקת (ומשום כך גם יתירה) עד כדי שתשמש צינור למפגש עם ה’.

רבי יוסי ברבי חנינא סובר שתפילתו של דוד – שהייתה מלאה יראה – היא המקור להלכה זו, וכובד הראש הוא, אם כן, יראה. באיזו יראה מדובר? מהפסוק עולה שמדובר ביראה שמופיעה בזמן של חסד: “ואני ברוב חסדך… ביראתך”. בזמנים של חסד מופיעה יראה מפני תוצאותיו של החטא – שכן האדם ירא שמא מעשיו יקלקלו את ההטבה שהוא מקבל. אולם גם דעה זו נדחית בתלמוד. האדם אמנם חוטא לפעמים (קהלת ז, כ): “כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא”, אבל לא ניתן לבסס את החיים ואת עבודת ה’ על חוויית החטא. הצבת החיים הדתיים על יסוד האשמה, כנהוג בנצרות, אינה יכולה להוות יסוד של קבע, כי האדם מלכתחילה אמור שלא לחטוא ובכל זאת להתפלל. יראתו של דוד שייכת לעניינו הוא, ולא ניתן ללמוד ממנה דרך לרבים.

רבי יהושע בן לוי דורש את הפסוק “השתחוו לה’ בהדרת קודש” כמצווה על החרדה – “בחרדת קודש”. מהקשר שבו מובא הפסוק – פרק כט בספר תהילים – ניתן ללמוד שהחרדה היא מול כוחו האינסופי של הבורא – מעין חווייתו של סירן קירקגור (פילוסוף דני, אבי האקזיסטנציאליזם, 1813-1855). אולם התלמוד דוחה דרשה זו, משום שניתן לקרוא את הפסוק גם ככתבו; כדרישה להשתחוות לה’ מתוךהדר. בהתחלה היה קיים אמנם חשש לקרוא כך את הפסוק, משום שהחוויה האסתטית של ההדר עלולה לגרום לאדם שיעבוד פגאני לטבע; אך בהמשך התלמוד מציג את דרכו של רב יהודה שמצא את המקום הראוי להדר ביופי האנושי, שרומז ככל הנראה אל היופי הפנימי, הנשמתי.

מהעובדה שהתלמוד ממשיך לבקש מקור לדין המשנה עולה שגם קריאה זו של הפסוק לא יכולה לשמש מקור ל”כובד ראש”, משום שהכנה זו מתאימה רק למימד יחידי של הנפש – החרדה או היופי – ללא איחוד הערכים הראוי לאמונת הייחוד.

ג. שילוב בין שמחה ויראה

רב נחמן בר יצחק, שדבריו מתקבלים כמסקנה, מבאר שהמקור להלכה זו הוא בדרישה “וגילו ברעדה”. כובד הראש עליו מדובר, אם כן, הוא שילוב של שמחה ויראה. בדרך כלל רגשות אלו סותרים זה את זה – כאשר האדם מלא בשמחה הוא איננו יכול להיות שרוי ביראה, וכאשר הוא ירא קשה לו להיות שמח. אולם מפגש אמיתי עם האלוה מחייב את שני הרגשות הללו כשהם מעורבים: מחד גיסא המפגש עם האלוה ממלא את האדם שמחה, שכן האלוה הוא מקור החיים ומקור העצמיות שלו; מאידך גיסא מפגש זה ממלא את האדם יראה, שכן הוא מעמיד את האדם מול משפטה של השאלה האם הוא ראוי לחיים אלו, והאם הוא נאמן לעצמיותו.

לכן, כאשר אנחנו מרגישים שמחה ויראה – קירבה וריחוק – בבת אחת, אות הוא שאנחנו עומדים לפני ה’. “וגילו ברעדה” – היא החוויה הדתית המתאימה כהנחיה לכלל.

בהמשך דברי התלמוד מובאת ברייתא שמתארת הכנה נוספת לתפילה: “אין עומדים להתפלל… אלא מתוך הלכה פסוקה…”. התלמוד מתאר שכל החכמים נהגו כפי הוראת המשנה, “מתוך כובד ראש”, ואילו רב אשי נהג כפי הוראת הברייתא “מתוך הלכה פסוקה”. מדוע דווקא רב אשי נהג באופן זה? משום שרב אשי הוא מחבר התלמוד, וכל היום היה עסוק ראשו ורובו במחלוקות חכמים. כדי להגיע ליכולת להתפלל לפני מי שמאחד את כל הערכים ועומד מעל המחלוקות היה עליו להגיע להלכה פסוקה, שמהווה ביטוי מאוחד של רצון ה’.