Posted on

פרשת החודש

יש הבדל עצום בין התפיסה הרווחת אצל האדם המודרני לבין תפיסת האדם העתיק, בכל הנוגע למערכת היחסים בין האדם לטבע. המחשבה שקיים יחס בין מצב העולם הטבעי לבין מצבו המוסרי של האדם, באה לידי ביטוי בפרשה השניה של קריאת שמע, כשהתורה מודיעה שירידת הגשם תלויה במעשיהם של בני אדם. רעיון זה, נראה מחוסר הגיון עבור האדם המודרני, והוא מקבל אותו רק מכוח נאמנותו למסורת הדתית. לעומת זה, האדם העתיק, הרגיל לתפוס את העולם באחדותו הכוללת, מבין בלא כל קושי שהפרת האיזון הטבעי והפרת סדרי החברה האנושית, תלויים זה בזה.
על רקע זה ניתן להבין את פיוטו המשובב של רבי שלמה אבן גבירול “שפעת רביבים”, הפותח את תיקון הגשם בשמיני עצרת. מתוך עשר שורותיו, ארבע חרוזים בלבד מדברים ישירות על הגשם, ושאריתם על גאולת ישראל והאנושות. אין זה אלא שהמשורר רואה בירידת הגשמים ענף של התיקון הכללי של המציאות כולה. כאשר הגשמים יורדים יש ביטוי לפיוס כללי בתוך הסדר הטבעי, ונפתח על ידי כך פתח לשאר התיקונים, של היציאה מהגלות ותיקון העולם בכלל:
“שפעת רביבים, יוריד מזבוליו / להחיות זרע, ולתת פרי יבוליו / מטר יורה ומלקוש, יוריד עם אגליו / היות דשן ושמן, כל פרי עץ ועליו”. כל אלה בקשה להפרחת צמח השדה ופרי העץ. מתוך שהמשורר מצפה שתיענה תפילתו, הוא  צופה גם לביאת המשיח: “חיש ושלח עופר”. בקשת החשת הגאולה היא בניגוד לנאמר בשיר השירים שהגאולה תבוא רק אחרי כליון הרע: “עד שיפוח היום ונסו הצללים”. אדרבה מבקש המשורר “טרם ינוסון צלליו”.
הבקשה מגובה על ידי זכות אברהם: “זכור יזכור לי נוטע אשליו” (“ויטע אשל בבאר שבע”), משום שבאותו אשל ביטא אברהם לפי מסורת חז”ל את מידת החסד ורחבות הלב כלפי העוברים והשבים, שהיה מאכילם ומשקם מפירותיו. כך ראוי שיוריד ה’ את הגשם ויושיענו מהגלות מהרה, כדי לבטא את מידתו של אברהם.
המוטיבים המתארים את כנסת ישראל המצפה לתקומתה לקוחים אף הם משיר השירים: “גן נעול אחותי כלה”, “שלחייך פרדס רימונים”. מתוך כך נאמר בשירנו: “קומם גן נעול ופרדס רמון שתיליו”. אף ירושלים והמקדש, המשולים לצואר (המחבר את הראש לגוף, כדרך שהמקדש מחבר את העליונים והתחתונים) הדומה למגדל השן, מוזכרים: “קרית חנה דוד ומגדל עוז שתיליו / שובב (=השב) לצואר השן (=לירושלים) מלואי הוד כליליו (=כתרי כהונה ומלכות) /  בנוי לתלפיות”.
Posted on

יש הבדל עצום בין התפיסה הרווחת אצל האדם המודרני לבין תפיסת האדם העתיק, בכל הנוגע למערכת היחסים בין האדם לטבע. המחשבה שקיים יחס בין מצב העולם הטבעי לבין מצבו המוסרי של האדם?

באה לידי ביטוי בפרשה השניה של קריאת שמע, כשהתורה מודיעה שירידת הגשם תלויה במעשיהם של בני אדם. רעיון זה, נראה מחוסר הגיון עבור האדם המודרני, והוא מקבל אותו רק מכוח נאמנותו למסורת הדתית. לעומת זה, האדם העתיק, הרגיל לתפוס את העולם באחדותו הכוללת, מבין בלא כל קושי שהפרת האיזון הטבעי והפרת סדרי החברה האנושית, תלויים זה בזה. על רקע זה ניתן להבין את פיוטו המשובב של רבי שלמה אבן גבירול “שפעת רביבים”, הפותח את תיקון הגשם בשמיני עצרת. מתוך עשר שורותיו, ארבע חרוזים בלבד מדברים ישירות על הגשם, ושאריתם על גאולת ישראל והאנושות. אין זה אלא שהמשורר רואה בירידת הגשמים ענף של התיקון הכללי של המציאות כולה. כאשר הגשמים יורדים יש ביטוי לפיוס כללי בתוך הסדר הטבעי, ונפתח על ידי כך פתח לשאר התיקונים, של היציאה מהגלות ותיקון העולם בכלל: “שפעת רביבים, יוריד מזבוליו / להחיות זרע, ולתת פרי יבוליו / מטר יורה ומלקוש, יוריד עם אגליו / היות דשן ושמן, כל פרי עץ ועליו”. כל אלה בקשה להפרחת צמח השדה ופרי העץ. מתוך שהמשורר מצפה שתיענה תפילתו, הוא צופה גם לביאת המשיח: “חיש ושלח עופר”. בקשת החשת הגאולה היא בניגוד לנאמר בשיר השירים שהגאולה תבוא רק אחרי כליון הרע: “עד שיפוח היום ונסו הצללים”. אדרבה מבקש המשורר “טרם ינוסון צלליו”.

Posted on

פרשת בראשית – שמים חדשים וארץ חדשה

סיימנו את התורה ואנו זוכים להתחילה מחדש. רבי נתן מלמד, שכדי להבין מאיפה אפשר לקבל כוח להתחיל מחדש, צריך להבין מה כתוב בסיום התורה. התורה מסיימת בשבחו של איש האלוקים משה: “ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה’ פנים אל פנים” (דברים ל”א י’) ואחר כך מספרת את הניסים והנפלאות שעשה וחותמת: “ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול, אשר עשה משה לעיני כל ישראל”.

מהו השבח הכי גדול של האדם הכי גדול? מה שעשה “לעיני כל ישראל” ומפרש רש”י: “שנשאו ליבו לשבור את הלוחות לעיניהם, והסכימה דעת הקדוש ברוך הוא לדעתו, שנאמר: “אשר שיברת”, יישר כוחך ששיברת”. מה השבח הגדול בזה? רבי נתן מבאר מה בעצם קרה בשבירת הלוחות (ליקוטי הלכות, נותן טעם לפגם הלכה ה’) “כי משה ראה גודל החורבן שחטאו ישראל כל כך ועברו על כל התורה ועבדו עבודה זרה, עד שהיה משורת הדין האמת על פי התורה להרחיק ולהאביד את ישראל חס ושלום”.

משה ראה שהתורה שהוא מביא והאמת שלה עומדים בסתירה כל כך גדולה למעשים הרעים של עם ישראל, שהתוצאה היחידה שאפשרית למפגש בין התורה לעם החוטא – היא חורבן וכליה. “האם זו כוונת ה’ בנתינת התורה”? שאל משה את עצמו. אם התוצאה היא דין וחורבן, ה’ בעצמו מצטער מזה. זה לא באמת מה שהוא רוצה. הוא רוצה חיים ולא מוות. הוא רוצה רחמים ולא דין. הוא מרבה מחילה לפושעים וסליחה לחוטאים.

כמה פעמים אנחנו מתייאשים, מוותרים, נסוגים, נופלים לעצבות ורפיון ידיים דווקא בגלל האמת. אנחנו מסתכלים על האמת ורואים שאנחנו טועים, שוגים, חוטאים, מבטיחים להשתנות ולא מקיימים, ואז, בשם האמת, אנחנו מתרחקים מהטוב.

Posted on

פרשת בראשית – שמים חדשים וארץ חדשה

סיימנו את התורה ואנו זוכים להתחילה מחדש. רבי נתן מלמד, שכדי להבין מאיפה אפשר לקבל כוח להתחיל מחדש, צריך להבין מה כתוב בסיום התורה. התורה מסיימת בשבחו של איש האלוקים משה: “ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה’ פנים אל פנים” (דברים ל”א י’) ואחר כך מספרת את הניסים והנפלאות שעשה וחותמת: “ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול, אשר עשה משה לעיני כל ישראל”.

מהו השבח הכי גדול של האדם הכי גדול? מה שעשה “לעיני כל ישראל” ומפרש רש”י: “שנשאו ליבו לשבור את הלוחות לעיניהם, והסכימה דעת הקדוש ברוך הוא לדעתו, שנאמר: “אשר שיברת”, יישר כוחך ששיברת”. מה השבח הגדול בזה? רבי נתן מבאר מה בעצם קרה בשבירת הלוחות (ליקוטי הלכות, נותן טעם לפגם הלכה ה’) “כי משה ראה גודל החורבן שחטאו ישראל כל כך ועברו על כל התורה ועבדו עבודה זרה, עד שהיה משורת הדין האמת על פי התורה להרחיק ולהאביד את ישראל חס ושלום”.

משה ראה שהתורה שהוא מביא והאמת שלה עומדים בסתירה כל כך גדולה למעשים הרעים של עם ישראל, שהתוצאה היחידה שאפשרית למפגש בין התורה לעם החוטא – היא חורבן וכליה. “האם זו כוונת ה’ בנתינת התורה”? שאל משה את עצמו. אם התוצאה היא דין וחורבן, ה’ בעצמו מצטער מזה. זה לא באמת מה שהוא רוצה. הוא רוצה חיים ולא מוות. הוא רוצה רחמים ולא דין. הוא מרבה מחילה לפושעים וסליחה לחוטאים.

כמה פעמים אנחנו מתייאשים, מוותרים, נסוגים, נופלים לעצבות ורפיון ידיים דווקא בגלל האמת. אנחנו מסתכלים על האמת ורואים שאנחנו טועים, שוגים, חוטאים, מבטיחים להשתנות ולא מקיימים, ואז, בשם האמת, אנחנו מתרחקים מהטוב.