מאמר

אורות וקולות

יסודות התורה

‍‍יט חשון תשעד - 23/10/2013

יש תרבויות הבנויות על ערך המראה, ויש שבנויות על ערך השמיעה.

הדוגמה הקלאסית לקוטביות זו הוא הניגוד בין יון לישראל. בתחילת ספרו “מטפיזיקה”, כתב הפילוסוף היווני אריסטו שהראיה לכך שהאדם נועד להשכיל, היא ההנאה המסופקת לנו על ידי מראה העיניים. בעיני היווני, החכמה אינה אלא סוג של ראיה, מחזה רוחני החולש על כל המעשה אשר נעשה תחת השמש. מכאן הביטוי “השקפת עולם” המציין את המחשבה כמה שהעולם פרוס לפניה כמפה. לעומת תפיסה זו, מנסחת היהדות את יסודה הרוחני לא בביטוי “ראה ישראל” כי אם “שמע ישראל”. השמיעה איננה חזותית, היא רחוקה מן ההגשמה, מניחה מקום לפגישה עם האינסוף. יש ביהדות רתיעה עמוקה מכל הגבלה של היסודות המופשטים, מכל עבודה זרה, אפילו בדמות תמונה רוחנית: “קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול”.

גם ביחס למיסטיקה המזרחית מצאנו את ההבדל הזה, לא בתחום המחשבה, כי אם בתחום החוויה. המבוקש אצל מבקשי הרוחניות בבודהיזם ובשיטות הרוחניות הקרובות אליו, הוא ה”הארה”. לעומתם נביאי ישראל מבקשים לשמוע את הדיבור האלוהי הפונה אליהם. ההארה אינה מפגישה את האדם עם אישיות. הוא נשאר בודד מול האילמות והסתמיות של ההארה, אין לו עם מי לדבר. הנבואה, לעומת החוויה המיסטית, פותחת את האדם לדיאלוג, “פנים אל פנים” עם ה’. עליו להתמודד עם הזולת האלוהי, ויחד עם זאת אין קץ לעונג של המפגש בין הרצון של הנברא והרצון של הבורא. זה סיפור אהבה שבו אין האוהבים נאפסים, כי אם שותפים יחד למפגש נצחי.

גם הנצרות חששה מהעוצמה של השמיעה הנבואית, והעדיפה “להפוך את הדיבור לבשר”, כדי שלא לשמוע יותר את תוכחת הנביאים. אפילו האיסלאם, השולל את האלילות ואת הציור, החליט שמייסדו הוא גם חותם הנביאים, ושאין מכאן ואילך תקווה לשמוע יותר את דבר ה’.

כל הדוגמאות האלה רחוקות במידת מה מעולמנו העכשווי. ההתמודדות היותר קרובה לבן דורנו היא פיתוייה של האמריקאיות, המציעה דרך האומנות האודיו-ויזואלית, עולם של חוויות שטחיות בתור סיפוק מיידי של המצוקה הקיומית. כבר אמר אביה הקדמון של תפיסה זו “הלעיטני נא מן האדום, האדום הזה, כי עייף אנוכי”. אין סבלנות, גם אין חדירה אל מעבר לצבעו של המאכל. הלעיטני – עכשו, מן האדום – מכיוון שהוא “עובר מסך”. מכאן לאזהרתה של התורה: “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם”. זנות העיניים משעבדת את הנפש לשטחיות החיים.

אלא שאין הדברים כל כך פשוטים. לא יתכן שהאמונה המונותיאיסטית, המלמדת את אחדות האלוה, ומתוך כך את אחדות הבריאה, תשלים עם תפיסה דו-קוטבית מוחלטת, של הקודש והשמיעה מזה, והמראה , החול והשטחיות, מזה. הכרח יש, אחרי ההפרדה הברורה בין הראיה השטחית לשמיעה הפנימית, שתתקדש גם הראיה. אכן, אחרי פרשת קריאת “שמע”, נאמר “ראה אנכי נותן לפניכם”. מופיע כוח הראיה העליונה, בבחינת “עין בעין יראו בשוב ה’ ציון”, והנביאים משתמשים גם בכוח ה”חזון”, בתור המעלה העליונה של הנבואה. אחרי שנקנתה מעלת השמיעה, אחרי שקנה האדם את הקדושה שלמעלה מהטבע, מוכרחים גם הכוחות החיצוניים להיות נכללים בכלכלת הקודש. האומנות, הספרות, שמחת החיים הפשוטה, הספורט, קנייני העולם הזה, הכלכלה, התרבות הכללית והאוניברסלית, כל אלה מתעלים ומתקדשים והופכים להיות הבסיס להופעת הקודש.

לא רק הצבא והמדינה, בעלי הערך הכללי קדושים הם, כי אם גם כל מרחבי החיים הפרטיים. העיניים הטהורות רואים את קול ה’ בכל אשר יפנו. וכל העם רואים את הקולות.