מאמר

משברים בעידן הגאולה

גאולה, ציונות

‍‍יט חשון תשעד - 23/10/2013

1. מה שמו?

“ויאמר משה אל האלוהים, הנה אנכי בא אל בני ישראל, ואמרתי להם: ‘אלהי אבותיכם שלחני אליכם’, ואמרו לי: ‘מה שמו?’ מה אומר אליהם?” (שמות ג, יג). פירש הרב יהודה אשכנזי זצ”ל שבקשתו של משה היתה לדעת איזה מבין שמותיו של הקדוש ברוך הוא מתגלה במהלך הגאולה. לפי התשובה שיקבל הוא ידע אם התהליך יהיה קשה, אם השם יהיה של מידת הדין, או שיהיה קל, אם מדובר בשם של רחמים. כידוע, גילה לו הקדוש ברוך הוא ששמו בגאולת מצרים הוא הוי”ה, כלומר מידת הרחמים. מתוך כך מובנת התרעמותו של משה כאשר דווקא אחרי שהחל התהליך, מחמירים תנאי השעבוד: “ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך”, כלומר באותו שם של מידת הרחמים, “הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך”. בתשובה לטענתו של משה, מתגלה ידיעה חדשה: מידת הרחמים אינה פועלת לבדה, אלא היא פנימיות מידת הדין: “וידבר אלוהים”, כלומר מידת הדין, “אל משה, ויאמר אליו: אני ה’ “. ללמדך שכוונת יציאת מצרים היתה לגלות את יחוד המידות, את אחדות הערכים של הדין עם הרחמים.

עולה מכאן שגאולה היא תהליך מורכב וקשה. משום כך גם כינו רבותינו את ברכת ‘השכיבנו’ שתוקנה כנגד המזיקין, בשם ‘גאולה אריכתא’, לאמור שגאולת הלילה, שהיא ‘אתחלתא דגאולה’ כוללת את אפשרות הנזק, שלא כ’גאולה מעלייתא’ של שחר (עיין ברכות ד, ב ובגליון הש”ס שם).

עם כל זה, יתכנו מסלולים שונים עבור אותה גאולה. כך ביאר המקובל הרב לוי נחמני את הדמיון ואת השוני כאחד שבין שני פסוקי תהילים. האחד: “מי יתן מציון ישועת ישראל בשוב ה’ שבות עמו, יגל יעקב, ישמח ישראל” (יד,ז), והשני: “מי יתן מציון ישועות ישראל, בשוב אלוהים שבות עמו, יגל יעקב, ישמח ישראל (נג, ז). בפסוק הראשון מדובר על ישועה אחת, המתבצעת במהלך אחד, ובה שם ה’ הוא הפועל, בעוד שבפסוק השני מדובר על ישועות, כלומר שיש עצירות ואף נסיגות במהלך הכללי, ובה שולט שם אלוהים, מידת הדין. אך בין כך ובין כך, גאולה רצויה היא: יגל יעקב, ישמח ישראל.

שמונה פרקים

כריכה קשה, 312 עמ' | הרב שרקי - אורים הוצאה לאור | עעורך: עוז דוד בלומן

בין אבני היסוד של ספרות המחשבה בישראל ניצב ספרו התמציתי של הרמב"ם הקדמה למסכת אבות, הידוע יותר בכינויו שמונה פרקים. בשפה עמוקה, ובה בעת גם בהירה, מציג הרמב"ם תורת מוסר מקיפה השזורה ביסודותיה העמוקים של היהדות, תוך שהוא מחנך את הקורא לצלילות הדעת ואהבת האמת.

הספר על שמונה פרקים לרמב"ם מציע בפני הקורא בן דורנו את דברי הרמב"ם במספר מישורי עיון – מביאור מילולי פשוט של לשונו, ועד ניסיון לחדור לשורשי השקפתו – אשר יחד פותחים צוהר להיכלו של גדול חכמי האומה בימי הביניים.

 *הערה חשובה* עקב עליית מחירי שירותי דואר ישראל בצורה משמעותית ועיכובים במשלוחי הדואר, יתכן והמשלוח יתעכב ביותר משבוע.
ניתן לאסוף את הספר במשרדי העמותה (רחוב קינג ג'ורג 54 ירושלים) בתאום מראש - 050-5556775

Price: ₪50.00

Loading Updating cart...
LoadingUpdating...

2. יעקב ישראל

הגאולה מניחה במהלכה גם התפתחות של הזהות היהודית. לפי התלמוד, קיימת הקבלה בין המעבר מגלות לגאולה לבין המעבר מהזהות “יעקב” לזהות “ישראל”: “לא שתעקר [זכירת] יציאת מצרים ממקומה, אלא שיהיה [השחרור מ-] שעבוד מלכויות עיקר ויציאת מצרים טפל לו. כיוצא בדבר אתה אומר: ‘לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל’. לא שיעקר יעקב ממקומו אלא שיהיה ישראל עיקר ויעקב טפל לו” (ברכות יב, ב). במילים אחרות, נאמר שהגאולה משנה את ההגדרה של הזהות היהודית מדתית (יעקב) ללאומית (ישראל). (עיין גם בפירוש הנצי”ב מואלוז’ין למגילת אסתר בסוף העמק דבר לספר שמות). התרגום המעשי של המעבר הוא משבר הדת שפקד את עם ישראל בעידן הציוני. כל עוד שנתפשה היהדות כדת, כלומר כתוכן רוחני הנועד לפרנס את נפש היחיד, אי אפשר היה להעלות את הנושא הלאומי בתודעה היהודית. דווקא יהודי מתבולל מבחינה תרבותית, חניך מדעי המדינה, יכול היה להוביל בהצלחה מהלך פוליטי של שיבת העם לריבונותו בארצו. משום כך, מי שחש את הקריאה של התחדשות הלאומיות, לא הרגיש מחויב לדת. ומי שחש קשר עמוק לדתיות, לא יכול היה להימשך אל הלאומיות בלב שלם. המאבק בין שתי הקבוצות הגיע להכרעה בה’ באייר תש”ח, כשגברה יד ישראל על יעקב. מאז נוצר מצב שבו האוכלוסיות של יעקב וישראל שכנו זו בצד זו, כשהחילוני-ישראל מנהל את המדינה, בעוד שהדתי-יעקב מבקש, ומקבל, שלא יגייסו את תלמידי הישיבות וגם שלא יסעו בשכונותיו בשבתות ומועדי ישראל.

המצב השתנה עם מלחמת ששת הימים. לפליאת רבים, חולל צה”ל החילוני מאורע תנ”כי מובהק: שחרור הר הבית וארץ ישראל המקראית. התברר שיעקב וישראל פועלים באותה מסגרת היסטורית. מכוח זה התעוררה וגדלה תנועת גוש אמונים, מיסוד תלמידי מרן הרב קוק זצ”ל, שנסכה תוכן של קודש לתוך התחיה הלאומית.

3. ישורון

דווקא פתרון המתח הדתי-לאומי על ידי הצבת דגם של ציבור הנאמן כאחד ללאומיות ולתורה כאחד, יצרה תגובת-נגד חריפה, בדמות השמאלנות הקוסמופוליטית, המעמידה סימן שאלה ערכי כלפי הדת והלאומיות גם יחד. הופיעה כאן הצלע השלישית במשולש המחנות המתואר ב’אורות’ עמ’ ע-עב, בתור שלש נטיות היסוד הפועלות בקרב כל ציבור אנושי: הקודש, האומה והאדם. בעוד שבראשית ימיה של המדינה היו נושאי דגל האומה ונושאי דגל האנושיות הולכים יד ביד, כשנושאי הקודש נדחקו לשולי החברה, עתה כשהתקרבו הלאומיות והדת זו לזו, חשה הקוסמופוליטיות מאויימת, ויוצאת למלחמה נגד שתי הצלעות האחרות.

האמת היא כי משבר חדש זה, אינו אלא כקליפה הקודמת לפרי, כהקדמה להופעת זהות שלישית של היהדות, והיא האוניברסליות, בבחינת “ונברכו בך כל משפחות האדמה” (בראשית יב, ג), או, בלשון התורה “ישורון”. כשם שלפי האמת אין ניגוד בין הדת ללאומיות, ולמרות זאת חוללה התחיה הלאומית משבר בדת, כך גם מצד האמת הלא לאומיות ישראל הינה כולה אוניברסלית, אלא שלמרות זאת בראשית הצעדים לבירורה של אמת זו, מופיע בהכרח משבר בלאומיות, לשם בירור זהותה של היהדות.

משבר זה הוא המכונה אצל חכמינו בשם “הריגת משיח בן יוסף” (עי’ סוכה נב, א).

4. הריגת משיח בן יוסף

מקובל מרבותינו שהציונות המדינית היא התהליך של משיחיותו של יוסף, המשביר, המדינאי, הפועל בקרב התרבות הכללית, היודע שבעים לשון. משום כך גם אין להתפלא מחילוניותה של המדינה, שכן אין זה מתפקידה להופיע את צדדי הקודש המתנשאים מעל הטבע, השייכים במהותם לדת, כי אם לחשוף את הקדושה הגנוזה במעמקי הטבע, התובעת את הנורמליות שבחיים (עיין אורות הקודש חלק ב, הקודש הכללי, פרק כג).

מפורסם שלפי התלמוד עתיד משיח זה ליהרג. מה טיבה של “הריגה” זו?

יש לרב קוק זצ”ל (באורות קס, ו) גישה מיוחדת לנושא, הקושרת את המעבר ממשיח בן יוסף למשיח בן דוד, לשאלת האוניברסליות, מה שבא לידי ביטוי בימינו בשמאלנות ואידיאולוגיית “הכפר הגלובאלי”:

“במשיח בן יוסף מתגלה התכונה של לאומיות ישראל מצד עצמם”, כלומר שיקולים וערכים המצטמצמים בתחום האומה בלבד. “אמנם התכלית האחרונה אינה התגדרות, התייחדות הלאומיות בלבדה, כי אם השאיפה לאחד כל באי עולם למשפחה אחת לקרוא כולם בשם ד’. ואף על פי שזה צריך גם כן מרכז מיוחד [=עם ישראל], מכל מקום אין הכוונה כולה רק המרכז, כי אם גם כן פעולתו על הכלל הגדול [=כלל האנושות]”.

שאיפה אוניברסלית זו, שהיא נטיה של קודש ביסודה, גורמת בראשית הופעתה משבר בזהות הלאומית, עד כדי ביטול ערכה של הלאומיות:

“וכשצריך העולם לעבור [מ]עניין הלאומיות אל הכללות, צריכה להיות גם כן כעין הריסה אל הדברים שהושרשו מצד הלאומיות המצומצמת, שיש עמה המגרעות של אהבה פרטית יתרה. על כן עתיד משיח בן יוסף ליהרג”.

זכורני שלפני שנים רבות שאלנו את הרב צבי יהודה קוק זצ”ל אם כוונת הביטוי הריגת משיח בן יוסף אינה יכולה להתפרש כחורבן המדינה ח”ו, וענה אז “לא, אבל ירידה קצת”. נראה שהגיעו מאז הימים של אותה נפילה קטנה, ויש כעת לפעול לשם הפחת נשמה בגויה הלאומית הציונית, בבחינת משיח בן דוד המקים לתחיה את משיח בן יוסף.

5. הנסירה

הפרדת הצלע הנשית מהאדם הראשון על ידי הפלת התרדמה, מכונה במקורות הפנימיים בשם “נסירה”. עניינה מתבאר במשנת הרב קוק בתור מתן האפשרות של האדם להכיר את עצמו על ידי שכלו ולא רק כיצירה של הטבע. לשם כך עליו להירדם, כלומר לאבד את הכרתו הטבעית, כך שיוכל לשפוט את מצבו החדש באופן שכלי חופשי. דגם הנסירה משמש בתורת הרב קוק להסברת מצבי אובדן האמונה המוחלט ושאר הניתוקים מערכי הקודש:

“אי אפשר לאדם להיפרד מ[ה]דבקות האלוהית, ואי אפשר לכנסת ישראל להיפרד מצור ישעה אור ד’ אלהי ישראל. אבל אי האפשרות הזאת, ההולכת ומופיעה בכל הדורות, יש בה הכרח [=כפיה] טבעי, שאיננו נותן לבהירות הדעת לגלות את פעולתה. על כן באים ימים שתרדמה נופלת על האדם, והפרצופים ננסרים זה מזה, עד שהפירוד הגמור נעשה אפשרי… האפשרויות לדבר “גבוהה גבוהה”, על דבר שמד, על דבר כפירה, על דבר פירודים מוחלטים, הן תולדותיה של הנסירה… החזיון [=התופעה הזאת] מתגלה ביחושה של התורה אל האומה, שהחיבור הטבעי הולך ומתפרד על ידי הנסירה התרדמית. וגמר הנסירה הוא תוכן הבנין, המביא לאחדות משוכללת, ותורה חוזרת ללומדיה”. (אורות קמב, יג)

הנסירה פועלת במציאות לא רק על האמונה בה’ ובתורתו, כי אם גם על הקשר לארץ ישראל ולעם ישראל, על מנת לברר בדעה צלולה ובמוסריות אמיתית את אותם הערכים. המשברים הפוקדים את החברה של דור הגאולה תובעים אם כן פתרון של התמודדות עם השאלות האידיאולוגיות-אמוניות העומדות בבסיס הכפירה, ולא רק פעולה נמרצת של חיזוק העמדות של הציבור האמוני. למראה היצר הרע שדוחף את גלגלי הכפירה עשויים אנו לטעות שבו טמון כל המוקש, ולא היא. החברה החילונית תובעת במעמקי תודעתה הסברה מושכלת של האמונה, בה’, בתורה, בעם ובארץ.

6. בכל לבבך

“והפיץ ה’ אתכם בעמים ונשארתם מתי מספר בגוים אשר ינהג ה’ אתכם שמה. ובקשתם משם את ה’ אלוהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך… בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים, ושבת עד ה’ אלוהיך” (דברים ד, כז וכט-ל). בעוד שראשית הנבואה מדברת על הפצת האומה אחרי חורבן הארץ, הרי שהמשך הדברים מורה על גלות באחרית הימים, לכאורה אחרי השיבה לארץ ישראל, כביכול הגליה של העם בתוך ארצו! הדברים תמוהים וזקוקים לבירור, ביחוד אחרי שחוינו בשנים אלו ממש חורבן והגליה של יהודים בתוך ארץ ישראל.

בפרשת התשובה (דברים ל) מרחיב הכתוב את הדיבור על תופעת התשובה, הזהה לשיבת ציון:

  • שלב ראשון: התשובה – שיבה לארץ ישראל: “ושבת עד ה’ אלוהיך ושמעת בקולו ככל אשר אנוכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך. ושב ה’ אלוהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה’ אלוהיך שמה… והטיבך והרבך מאבותיך” (ב-ה).
  • שלב שני: תשובה רוחנית-דתית: “ומל ה’ אלוהיך את לבבך ואת לבב זרעך… ואתה תשוב ושמעת בקול ה’ ועשית כל מצוותיו” (ו-ח). כאן לא נאמר “בכל לבבך ובכל נפשך”.
  • שלב שלישי: “כי תשמע בקול ה’ אלוהיך לשמור מצותיו וחוקותיו הכתובה בספר התורה הזה, כי תשוב אל ה’ אלוהיך, בכל לבבך ובכל נפשך” (י).

השלב השלישי הינו תמוה. מה חסר לכאורה בשלב השני, של התשובה הדתית? נראה לומר שהחסרון של השלב השני הוא שאינו כולל את כל חלקי העם, משום שרק חלק מהציבור החל בתשובה הציונית-דתית, בעוד ששאר הציבור הולך ומתנכר לערכיו הוא, דוקא בגלל העמקתם על ידי נושאי דגלם החדש. זה כנראה התוכן של העדר “בכל לבבך” שבשלב השני, שבו אין קיום ל”בשני יצריך”. כלומר, כשם שקיימת תביעה אצל היחיד לשתף את כל חלקי נפשו באהבת ה’ כך הוא במישור הציבורי: יש לשתף את כל נטיות הציבור למהלך השיבה אל ה’. ולא, מנתקם החלק הנותר “מאחור” בחלק הפורץ לפנים.

7. הסתר אסתיר

הרמב”ן שואל בפירושו לפרשת וילך מדוע התורה מדברת על הוספת הסתר פנים דוקא אחרי שהחל תהליך התשובה של העם: “וחרה אפי בו… ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא: הלא על כי אין אלוהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא” (לא, יז-יח). כה דבריו:

“וטעם ‘ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי’ אינו וידוי גמור כענין ‘והתודו את עונם’, אבל הוא הרהור וחרטה… ולכך אמר, כי על כל הרעה הגדולה שעשו לבטוח בע”ז יסתיר עוד פנים מהם, לא כמסתר פנים הראשון שהסתיר פני רחמיו ומצאום רעות רבות וצרות, רק שיהיו בהסתר פני הגאולה… עד שיוסיפו על החרטה הנזכרת וידוי גמור ותשובה שלימה, כמו שנזכר למעלה (ל, ב): ושבת עד ה’ אלוהיך וגו’ “.

עולה מדברי הרמב”ן שהגאולה מתחילה בתשובה ללא וידוי. מה יכולה להיות המוטיבציה למהלך של תשובה ללא וידוי? הוידוי הוא פעולה הנעשית “לפני ה'” (רמב”ם תשובה א, א). נראה לפי זה שמדובר בדור שיודע לשוב, כלומר לשוב לחייו הבריאים, הכוללים את השיבה לציון, אך אינו יודע לעמוד לפני ה’. מפני חילוניותו. יוצא שיש תפקיד מיוחד ליודעי ה’ בעידן הגאולה להשלים את המהלך של התשובה על ידי יציאה מסגירותו, ללמד את הדור לעמוד לפני ה’, עד שיקויים “בכל לבבך ובכל נפשך”.

8. איפה לתקן?

לימדנו הרב קוק (אורות ע-עב) ששלושה הם התחומים המחזיקים את חיי הציבור: הקודש, האומה והאדם. מתוך כך נראה שיש לתת את הדעת בשלשת התחומים האלה.

  • בקודש: יש להפנים את ההכרה שלא הרי הקודש הארצישראלי כהרי הקודש שבגלות. בעוד שבגלות צוררים הקודש והחול זה את זה, הרי שבארץ ישראל מהווה החול מרחב להתפשטות הקודש. זניחת מגמת האיחוד על ידי בעלי הקודש היא הגורמת את התבצרות החול בעמדתו ובחפצו לבלע את הקודש.
  • באומה: יש להכיר בכך שלא כימיה הראשונים של הציונות הימים האלה. בעוד שבעלי הקודש היו לפרשני המאורעות ולא למחולליהם, כשניתן היה לכל היותר להשקיף על הנעשה מתוך מבט אמוני עילאי של “הקודש העליון” (אורות עב), הגיעה העת לנטילת הגה ההנהגה המדינית על ידי בעלי האמונה.
  • באדם: כל עוד לא יתברר באופן מעמיק התוכן האוניברסלי של מהלך שיבת ציון, הרי שמוזמנת כתגובה חוזרת התנגדותם של מי שהיסוד הקוסמופוליטי מפעם בלבם. הגיעה השעה “להודיע בעמים עלילותיו”, לבאר היטב מה יש לעם ישראל לומר לעמים, לתקנתם ולקידוש שם ה’ בקרבם.

9. לא עם

סידרה ההשגחה שלא יוותר חלל ריק בעולם. בכל מקום שבו איננו חפצים או לא מסוגלים להיות עצמנו, נוצר חלל בזהותנו ובגיאוגרפיה שלנו: “הם קנאוני בלא אל” (דברים לב, כא). אין הכוונה לאתיאיזם, כי אם למצב חברתי שבו הנושא האלוהי איננו רלבנטי, כבחברה החילונית בת-זמננו. מתוך כך, “כעסוני בהבליהם”, נפילה להתעסקות בהבלי החיים, בצדדים היותר שפלים של הקיום. “ואני אקניאם בלא עם”, קמה זהות ללא תוכן לאומי עצמי, שכל עניינה לנכס לעצמה את אותם חלקים של הזהות הישראלית ושל הארץ שאינם ממומשים. “בגוי נבל אכעיסם”, קמה אומה נבלה החפצה לכלות שם ישראל, שזה כל תוכנה של מלחמת גוג ומגוג.

10. ולא אחמיניה

רבותינו במסכת סנהדרין (צח, ב) הביעו חששות מפני משברי הגאולה, עד כדי הבעת המשאלה: “ייתי ולא אחמיניה” [=יבוא המשיח ולא אראנו]. יש שחששו מאימות השואה, “חבלי משיח” כגון רבה, יש שחששו מפני ההידרדרות המוסרית-דתית של אותם הימים, “כופיתא דחמריה” כלשון רב יוסף, יש שחששו מפני “הבעיה הפלשתינאית”, כרבי יוחנן (עי’ רש”י ד”ה רהיט ונפיל). הצד השווה שבהם, שכולם נענו ואכן לא ראו פני הגאולה. אבל אנו, שכבר נתונים בתוך המהלך ורואים את הצרות הנלוות למהלך הגאולה, בל נקוץ באתגרים הגדולים העומדים לפתחנו, הבה נבוא “לעזרת ה’ בגיבורים”.